אחרי הקפה

שמתי לב שיש דברים שמתכלים. משימוש יתר לפעמים, לפעמים מחוסר שימוש בכלל. למשל תקח לחם, כזה שכל אחד קונה. לא חשוב אחיד פרוס, פרוס אחיד, שחור אחיד, אחיד לבן. שיפון.

כשהגענו לאי השפנים היא אמרה לי, "ציירי לי טליה". אני, שכישורי הציור שלי, לא נודעו למרחקים ארוכים, חייכתי במבוכה. "טליה"? חזרתי על הבקשה שלה, "את רוצה שאצייר לך טליה"? "כן",

אני לא חושבת שהיה לו משהו יותר מעניין לעשות או להתעסק בו בגלל זה, אני חושבת שהוא הסתובב איתי. בלילות הוא היה לופת את הגוף שלי כמו שלופתים גלגל הצלה